הג'וק החיובי מכה שנית

מכירים את זה שאתם חושבים לקנות משהו, נאמר לדוגמה מכונית מסויימת, ולפתע מתחילים לראות את הדגם הזה (שלפני כן בקושי ידעתם על קיומו) בכל מקום? אני לא אשכח את הפעם הראשונה ששמתי לב לכך. הייתי בת 11 והתלוותי אל אמא שלי לחיפושי חליפת בר מצווה לאחי. מאותו הרגע התחלתי להרגיש כאילו כל חנות שניה מוכרת חליפות בר מצווה.

אז למה זה קורה בעצם?

אני מאמינה שאנחנו מזמנים דברים מסויימים לחיים שלנו. תשומת הלב שלנו, כאשר היא מושקעת לכיוון מסויים פותחת אצלנו מקום לכיוון זה. שמתם לב שדווקא כשאתם ממהרים על הכביש ואולי גם חותכים פה ושם אתם נוטים להרגיש שאנשים על הכביש לא זזים, חותכים אתכם ובאופן כללי ממש מעצבנים? אם תשאלו אותי זה אינו צירוף מקרים. כאשר אנחנו עסוקים בהעברת ביקורת על אחרים רוב הסיכויים שנרגיש בעצמנו תחת ביקורת לא נגמרת מהסביבה וכאשר אהבה, הכלה וקבלה הן מה שמניע אותנו הסיכויים גדלים שנחווה אותן גם מאנשים אחרים.

אוכל נשמה

פתחתי אתר חדשות. לא נדרש יותר מרפרוף קצר על הכותרות כדי למלא את עיניי בדמעות ולהזכיר לי פעם נוספת למה הפסקתי לעשות זאת מאז לידת בני. העולם הזה שמצטייר דרך כתבה אחר כתבה הוא פשוט לא העולם שאני רוצה לחיות בו או לגדל בו ילדים, זוהי אינה המציאות שלי. נכון, חלק ממה שכתוב שם הן עובדות ויהיו כאלו שיאמרו שלא ניתן להתעלם מכך ולחיות בהכחשה, אך זה לא מה שאני מתכוונת אליו. המילים הללו שאנחנו קוראים, שומעים, מדברים במהלך כל יום ביומו הן בעלות אנרגיה, בעלות כח. כמו שבתקווה לרבים מכם כבר ברור היום שהמזון שאתם בוחרים להכניס לגופכם הינו בעל השפעה על בריאותכם, חיוניותכם וכדומה, כך גם המילים. כאשר הן מכילות מסרים חיוביים, אמירות מעצימות ותמיכה הן משמשות כאנרגיה מקדמת וכאשר אלו מילים ומסרים מסרסים, ביקורתיים, או אלימים הם מחלישים אותנו ופוגמים ביכולתינו לשמור על המרכז שלנו וליצור איזון בחיינו. מה שהאכלנו את הMIND  שלנו זה הדלק שלנו וזה גם מה שנייצר החוצה. עובדות זה טוב ויפה, אבל תסכימו איתי בוודאי שקורים המון דברים בעולם הזה שלא מדווחים בשום מדיה, חלקם דברים נפלאים ומרגשים? גם כשמדווחים לנו על עובדה זו אחרת, האם מה שמגיע אלינו בסופו של דבר הן העובדות הנקיות? רחוק מכך. כל מי שעוסק בכתיבה כלשהי יודע שלכותב (ולשרשרת גורמים נוספים במקרה של כלי חדשותי) ישנה השפעה לא קטנה על המסר והדרך שבה הוא עטוף ומוגש.

אז מה הפיתרון?

האם התשובה היא המנעות מכל גורם בעייתי? אלא אם תעברו לאי בודד כנראה שתמיד יהיו כאלו. הדרך לדעתי טמונה בלבחור לדבר מילים של כח ושמחה ולוותר על השימוש במילים של כוחנות והחלשה בעצמנו. דומה מושך דומה וברגע שנבצע בחירה שכזו, האנרגיה מסביבנו תשתנה ופתאום נזמן ונראה את ההתכווננות החיובית הזו יותר ויותר בחיינו. אם זה לא היה מספיק, הרשו לי להשאיר אתכם עם נקודה אחרונה ללעיסה וחשיבה – הבחירה הזו במילים עליה אני מדברת, רוב הסיכויים שקראתם אותה רובכם ככולכם ככלי לשימוש מול אנשים אחרים. אז זהו, שהאתגר הגדול כנראה עבור רובנו הוא ההפנמה של השפה הזו כלפי עצמנו – שפה של רכות, הבנה והכלה. מרגיש כמעט כמו ללמוד שפה זרה חדשה אם תשאלו אותי...

מונולוג של חירות

לפני כמה ימים, במהלך הסופ"ש, יצאתי עם האיש לטיול אופניים לבקר חבר בעיר אחרת (כי למי יש כסף לדלק בימינו). בדרך חזרה נקרתה בדרכנו משפחה חובשת כיפה, בעלת מספר ילדים. אחד מן הזאטוטים פנה לאביו וציין כי אנחנו על אופניים. בתגובה האב הסביר כי מי שרוכב בשבת הוא גוי.

בדקתי מה זה גרם לי להרגיש וגיליתי לשמחתי שהכינוי הנ"ל לא הפריע לי במיוחד. מה שהציק לי באותו הרגע היו דווקא הילדים. האיש לידי תירץ את ההסבר בכך שזה מה שאמרו גם לאבא וזה מה שהוא יודע, ופתאום הבנתי שגם הקטנטנים האלו יגדלו וישתפו באותה ההגדרה את ילדיהם שלהם וכך הלאה והלאה, דורות שלמים ומעגל אחד בלתי פריץ של חוסר סובלנות מוסוות באמונה.

המקרה הזה העלה זכרונות מאובקים משבת אחת, כשהייתי בערך בת 10, כמה שנים בטרם טלפונים סלולריים החלו להציף את עולמנו. אמא של חברה לקחה אותנו לביקור בספארי ברמת גן ובדרך, על כביש גהה בואך בני ברק, נתקעה המכונית. אותה האמא נאלצה לקחת אותנו הילדים ולהדפק על דלתו של הבית הקרוב ביותר בירידה מן הכביש הסואן. הזכרונות טיפה מעומעמים היום, אבל שני דברים שנחרטו הם טעמה של הקולה שהגישה לנו בעלת הבית בעת שאמה של חברתי הלכה לחדר השני לבצע שיחת טלפון, והדרך בה הסבירה לילדיה שנסענו בשבת מכיוון שאנחנו גויים, לא חלק מן העם היהודי.

יש הרבה הסברים אותם יכל האב מהסיפור העכשווי, או האם מהסיפור המאובק לתת לקיומם של אנשים הפועלים בצורה שונה מהמוכר לילדיהם. אחד מהם, אותו אני מקווה שאזכור כאשר יגיע הרגע עם ילדיי העתידיים, הוא שכל אדם בוחר את בחירותיו ונוהג על פי ראות עיניו וכל עוד המעשה אינו פוגע, זוהי זכותו המלאה. אם ממש חייבים לערבב אלים בעניין, אפשר להוסיף שכל אדם עומד בסוף מול אלוהים בדרכו שלו. אני בטוחה שיש מחסן שלם של הסברים אפשריים נוספים שלא כוללים יצירת חוצצים ובניית חומות בין העוללים הרכים לבין בני אדם אחרים בעולם זה.

אז אם כבר לחגוג את חג החירות, בואו נעשה זאת בכנות.

בואו נשתחרר. נחליט שמעכשיו אנחנו לא משועבדים לתפיסות הרווחות רק כי הן כאלו, נתנהל מתוך שאיפה שאלו העומדים מולנו ייצאו בתחושה חיובית בדיוק כמונו מכל אינטראקציה בינינו, נוודא שכל מעשה שאנו מבצעים אינו פוגע בשום צורה שהיא, גם לא בעקיפין.

בואו לכל הפחות נעשה מאמץ אמיתי לשים את הציניות והסרקזם בצד ונשתדל לקבל שאפשר לעשות דברים אחרת. בואו נאמין שהשפעתו של שינוי עצמי יכולה להיות רחבה ממה שאי פעם העזנו לדמיין, נבין שכולנו אותו דבר ושגבולות, כתות, דתות ותוויות הן המחסום המחשבתי שעלינו לחצות בדרך לאחדות אמיתית.

אז לא משנה אם אתם כבשה או אדם, בואו נחגוג את עובדת היותנו חיים וחופשיים לבחור להיות מאושרים, שלווים ומשוחררים. באמת.

התעוררות

בזמן האחרון שמתי לב שהדברים שכתבתי כאן בפוסט "לחם עבודה", מופיעים במילים דומות בפרסומים שונים שאנשים מסביבי חולקים. הוסיפו לזה את המהפכות החברתיות דוגמת זו שהחלה אצלנו בקיץ האחרון, או מחאת וול-סטריט אצל ידידינו מעבר לים, ונשאלת השאלה האם מדובר למעשה בתהליך של התעוררות? אנחנו יכולים רק לקוות.

בנתיים חשבתי לחלוק אתכם גם פה שני דברים קשורים שאהבתי. הראשון הוא מאמר של לין פיפלס, מתוך "הפינגטון פוסט", עיתון האינטרנט הפופולרי ביותר בעולם. אם לא יצא לכם לפגוש בו עד כה, אני מזמינה אתכם לסדנת היכרות ובטוחה שתמצאו בו חבר חדש. את המאמר, הנוגע בסוגיית שעות העבודה מן הזווית הירוקה, תוכלו למצוא כאן

מכיוון שאני תמיד אוהבת עבודות איכותיות המאפשרות ויזואליזציה, שמחתי גם למצוא את הסרטון מטה, העוסק בתרבות הצריכה, שהגיש ליאון פנקוביץ' כפרויקט הגמר שלו בבצלאל. אני מאמינה שהפיכתו של הסרטון, שהועלה אתמול, לויראלי הינה בלתי נמנעת, ומברכת על כך.

אסיים במשפט הזכור לי מימי ארגון הנוער, עוד בהיותי כבשה צעירה:

שאו ברכה ותחי המהפכה!

מגילגוליה של גולה

השבוע גיליתי גולה בצד הצוואר שלי. כמובן שמיד נדלקו להן בראשי מספר נורות צבעוניות, עם דגש על הצבע האדום. אין מה לעשות, תורשה היא דבר חזק וליכולות ההיסטריה בהן ניחנו חלקים גדולים ממשפחתי ישנן השפעה לא מועטה על תבנית ההתנהגות בה זכיתי. מכיוון שבכל זאת ניכרת ריכוכה של התופעה, לא קפצתי מן המיטה ישירות לחדר המיון בבית החולים, אלא הלכתי לישון. ויהי-ערב ויהי-בוקר, יום אחד.

כמובן שיום למחרת הייתי חייבת לחלוק עם אמא שלי את קיומה של הגולה. אני די בטוחה שהיה מדובר פה במלחמת תורשה מול סביבה במהלכה הצד התורשתי שיחק מלוכלך וקרא לתגבורת. אימי הורתי לא אכזבה ומיד פצחה בהרצאה שלא הייתה מביישת פרופסור ותיק במוסד אקדמי מוביל, על חשיבות הבדיקה המוקדמת של דברים מסוג זה. בניסיון להרגיע ולפייס את הסערה מצידו השני של הקו, הבטחתי להתייעץ בעניין עם רופאת השיניים שלי, אליה הייתי אמורה להגיע לביקורת ביום למחרת. כצפוי, שילוב השורשים י.ע.צ  ור.פ.א באותו המשפט הביא לתוצאה הרצויה, הדומה מאוד לזו המתקבלת בחיתוך החוט האדום (או אולי זה השחור?) בפצצה מתקתקת (כשההבדל היחיד אולי הוא שבמקרה זה אני נושאת חלק ממטענו הגנטי של מטען החבלה). אנחת הרווחה לא איחרה להגיע אלי מן השפורפרת. ויהי-ערב ויהי-בוקר, יום שני.

הביקור אצל מומחית עצמות הפה עבר נפלא, תודה ששאלתם. היא אפילו החמיאה ואמרה שהן נראות טוב מתמיד. כמובן שאת מאמא כבש'לה עניין רק דבר אחד. "נו, הראת לה את הגולה?" היא דרשה לדעת משפט שני מתחילת השיחה (המשפט הראשון היה: "היית אצל רופאת השיניים?"). "היא אמרה שצריך לחכות משהו כמו עשרה ימים לראות אם זו בלוטת לימפה שמגיבה לדלקת", מסרתי את המידע שהיה ברשותי בצייתנות. אני אחסוך לעצמי את הצורך למצוא תיאורים שונים לשיחה שהמשיכה ביסודה כשידור חוזר של זו מיום האתמול, ורק אציין כי בכדי להגיע לסיומה ביצעתי שילוב של שני השורשים מהפסקה הקודמת בתוספת ההתמחות של הרופא ההוא שיש לי תור אליו בשבוע הבא. ויהי-ערב ויהי-בוקר, יום שלישי... ודי.

אם כבר בקשר משפחתי עסקינן, אחי טוען שאף בלוג אותו אני מנהלת כנראה אינו שלם ללא תיאורי פציעותיי, צלקותיי וכדומה. אחרי הפוסט הזה אני נאלצת להכיר בכך שייתכן שהוא צודק; לקראת סיומה של הכתיבה, פתאום גיליתי ששכחתי מה הייתה אמורה להיות הפואנטה. 
כנראה שזה נכון מה שאומרים על כבשים וזיכרון.

הנרקוד?

בשבועיים האחרונים פגשתי לא מעט חברים והעברתי הרבה זמן בחברתם. זה היה נהדר ונהניתי מכל רגע, אבל גם גיליתי שאני לא מצליחה לחשוב על נושא ולהתיישב לכתוב את הפוסט הבא תחת הנסיבות המתוארות. לאחר שזה נאמר, אני חייבת בשם הכנות להוסיף גם את האפשרות השנייה והיא שייתכן מאוד שפשוט לא היה לי על מה לכתוב ולכן היה כה נחמד להמנע מלהתיישב מול המקלדת ולגלות את זה...

והנה אתמול, בעת שחלפתי עם הקטנוע ליד המוסד התל אביבי המתכנה "קניון עזריאלי", נושא הפוסט שלי הופיע לפניי. למעשה הביטוי "הופיע לפניי"  אינו מדוייק. יהיה נכון יותר לכתוב "פיזז לו בעליצות לצלילי מוזיקה שמחה שבקעה מרמקולים על מסחרית".

הרבה דברים כבר נאמרו על חסידי ברסלב, אבל בתקופה כה מתוחה בכל נושא הדת במדינה שלנו, נדמה שבדרך כלשהי הם דווקא מצליחים לצאת נקיים לגמרי ולחמוק מרגשות השנאה המתעופפים פה לכל עבר בין מחנה למחנה בעם.

עמדתי ברמזור ולא רציתי שייתחלף. נמלאתי תחושת שמחה, שנבעה לא ממראה הרוקדים והמוזיקה הקצבית, אלא דווקא מצפייה בתגובותיהם של החולפים על פני המרקדים. לא היה אחד או אחת שנותרו אדישים והרבה חיוכים עיטרו פניהם של העוברים ושבים ברחוב ההומה. אחרי שבועות בהם נדמה היה לי שהארץ נמלאה שנאה, כעס ורגשות שליליים אחרים, היה מרענן לראות משהו קצת אחר. זה הזכיר לי משהו שאני מנסה להיות מודעת אליו כל הזמן (ולא תמיד מצליחה עדיין) – הכל מסביבנו משתנה וכל מצב, גם אם נדמה כי קבוע ויציב, הוא בר חלוף. ההבנה הזו צריכה להיות חווייתית ולא רק אינטלקטואלית על מנת שתשפיע, אך אדם המבין זאת מבין גם עד כמה רגשות שליליים הינם חסרי ערך. אם המצב במילא בר חלוף ומשתנה, מה הטעם בסבל שאנו מעבירים עצמנו בהשתכשכות הזו בכעס או בשנאה?

מחקרים מראים כי כבשים מלאות אהבה חיות יותר. מי אני שאתווכח?

לחם עבודה

קרה לי משהו בחודשים האחרונים, מעין שינוי משמעותי בתפיסת החיים שלי. כחלק מהמהפכה האישית הזו, פתאום נפל לי האסימון והבנתי שכל מה שעשיתי היה לחיות בשביל לעבוד.

אני הראשונה להודות שיש משהו ממכר בעבודה לפעמים ואני בטוחה שעבור רבים זוהי אינה חדשה מסעירה. איכשהו הדור שלנו הוא כזה, ועל רבים מחבריי, כמו גם עלי עד ממש לא מזמן, השתלטה האשליה הזו שדרך שעות העבודה הארוכות וההשקעה הרגשית אנחנו הופכים יצרניים בפרויקט הנוכחי שלנו מחד ומקדמים את עצמנו ואת עתידנו מנגד.

"אני בדרך לאנשהו..."

"אההממ... אה... סלחי לי על החוצפה" אמרה המודעות שלי בהיסוס, "אבל, בדרך לאן בדיוק??"

במשך זמן רב טרחתי לדחוק היטב את המשך השיחה הזו לצינוק התת-מודע. לרוב, התשובה הכנה לשאלה הזו היא דווקא פשוטה עד להכאיב: בדרך לעוד שעות עבודה ולפחות חיים פרטיים.

נו? מערכות ההגנה הפסיכולוגיות שלכם כבר החלו התחמשותן? אני לא אתפלא אם כבר עבר בראשכם איזה "ממש לא" רציני, או "היא מדברת שטויות" מתבקש, או "אצלי זה ממש לא ככה" מתכחש, או אולי איזה "This is one silly sheep" (למקרה שאתם חושבים באנגלית ובעלי חוש הומור). ככה זה.

והנה עכשיו מגיע תורם של חיילי הרציונליזציה להתחיל במתקפה המחשבתית. תנו לי להקדים תרופה למכה ולומר שאולי באמת לעבודה שלכם יש מטרה נאצלת (משהו כמו להאכיל יתומים או לשחרר את ווילי, אני בטוחה), אבל זה עדיין לא מסביר למה בדרך אתם צריכים להשתעבד לה ולאבד את עצמכם ולא – זה ממש לא "רק עד הקידום" או "פּוּש לתקופה הקרובה". אל תקחו את זה קשה, כל עניין הרציונליזציה הזה הוא חזק מאיתנו. המחקרים מצביעים על כך שאנשים המבצעים בחירה תמיד יגנו עליה בטיעונים שונים מהרגע שנעשתה.

והנה יום אחד, אחרי שעזבתי את עבודתי המשרדית ה"הו כֺה חשובה" בארגון גדול ללא כוונת רווח והתחלתי לחשוב על הצעד הבא, האסימון הזה נפל לו והמשיך להתגלגל.

"אז רגע..." אמרתי לתודעה שלי, שהשתדלה מאוד לתת לי להגיע לזה בכוחות עצמי, "אפשר לעשות את זה אחרת?". מפה התחיל לו מסע שאני חייבת להודות כי אני רק בתחילתו. כל מה שאני יודעת לומר זה שמהרגע שנפתחתי לאפשרות הזו של לעבוד בשביל לחיות במקום לחיות בשביל לעבוד, דברים התחילו להיות הרבה יותר הגיוניים. כיום אני עובדת בשביל הבוסית עם הציפיות הגבוהות ביותר שהכרתי (ככה זה בהעסקה עצמית), אבל מתוך הכרה בצורך לחיים שמעבר. אני מניחה שבסופו של יום גם כבשים צריכות לפעמים להתרחק מהעדר.

סייגים:

1. אין בכתוב בפוסט זה כדי לרמוז כנגד מעמד "השכיר" (חלק מחבריי הטובים ביותר הם שכירים) או להלל עצמאיים. הרעיון הוא פשוט למצוא את המקום בו תוכלו ליישם את ההבנה שהחיים שלכם הם שלכם ולפעול בהתאם. בעצם זה לא כזה פשוט.
2. חשוב לציין שקצרה היריעה מלהכיל את כל שניתן ולהתפלסף עד כמה שאוכל לגבי הנושא הזה ויעידו על כך הדייונים שערכתי עם עצמי תוך כדי כתיבה.
3. הכל תלוי.

מצפצפים עליך?

כבכל יום, עליתי על הקטנוע שלי ורכבתי אל העולם. כבכל יום, גם העולם רצה לעלות על הקטנוע שלי. בעודי מצפצפת לעוד רכב על הכביש שנייה לפני שסטה לנתיב בו נסעתי (רק כדי להיות במרחק מכונית אחת פחות מהרמזור שכולנו עצרנו בו), תהיתי אם הנהגת, שהפנתה אלי הנהון עייף של "נו בסדר, ראיתי אותך", מבינה למה בכלל השמעתי קול מחאה צופרי. כאחת החוטאת מידי פעם גם בנהיגה על רכבים בעלי ארבעה גלגלים, פתאום נחתה עלי ההבנה שמדובר למעשה במחסום שפתי בין נהגי המכוניות והדו-גלגלי.

סוג של: "You say potato, I say potato" אם תרשו לי.

התחושה העיקרית שלי בעת הלחיצה על הצופר כדו-גלגלית היא "הזהרו עלי" בעוד שמרבית נהגי המכוניות שאני מכירה חשים יותר את ה"הזהרו ממני" (או לפחות לא תחושה השרדותית כלשהי) בפעמים בהן ישמיעו את אותו צליל מחריש אוזניים.  

לא יכולתי להמנע מן המחשבה שאם רק נהגי המכוניות והרוכבים היו מבינים את הגילוי הזה, היינו יכולים לחסוך הרבה מהכעס, העצבים ושלל התופעות הלא חבריות בהן אנו נתקלים באינטרקציות רוכב-נהג על הכביש.

אז אולי אני קצת כבשה תמימה כמו שאומרים, אבל מעט אופטימיות ורצון טוב לא מזיקים לצמר...