יום רביעי, 4 באפריל 2012

מונולוג של חירות

לפני כמה ימים, במהלך הסופ"ש, יצאתי עם האיש לטיול אופניים לבקר חבר בעיר אחרת (כי למי יש כסף לדלק בימינו). בדרך חזרה נקרתה בדרכנו משפחה חובשת כיפה, בעלת מספר ילדים. אחד מן הזאטוטים פנה לאביו וציין כי אנחנו על אופניים. בתגובה האב הסביר כי מי שרוכב בשבת הוא גוי.

בדקתי מה זה גרם לי להרגיש וגיליתי לשמחתי שהכינוי הנ"ל לא הפריע לי במיוחד. מה שהציק לי באותו הרגע היו דווקא הילדים. האיש לידי תירץ את ההסבר בכך שזה מה שאמרו גם לאבא וזה מה שהוא יודע, ופתאום הבנתי שגם הקטנטנים האלו יגדלו וישתפו באותה ההגדרה את ילדיהם שלהם וכך הלאה והלאה, דורות שלמים ומעגל אחד בלתי פריץ של חוסר סובלנות מוסוות באמונה.

המקרה הזה העלה זכרונות מאובקים משבת אחת, כשהייתי בערך בת 10, כמה שנים בטרם טלפונים סלולריים החלו להציף את עולמנו. אמא של חברה לקחה אותנו לביקור בספארי ברמת גן ובדרך, על כביש גהה בואך בני ברק, נתקעה המכונית. אותה האמא נאלצה לקחת אותנו הילדים ולהדפק על דלתו של הבית הקרוב ביותר בירידה מן הכביש הסואן. הזכרונות טיפה מעומעמים היום, אבל שני דברים שנחרטו הם טעמה של הקולה שהגישה לנו בעלת הבית בעת שאמה של חברתי הלכה לחדר השני לבצע שיחת טלפון, והדרך בה הסבירה לילדיה שנסענו בשבת מכיוון שאנחנו גויים, לא חלק מן העם היהודי.

יש הרבה הסברים אותם יכל האב מהסיפור העכשווי, או האם מהסיפור המאובק לתת לקיומם של אנשים הפועלים בצורה שונה מהמוכר לילדיהם. אחד מהם, אותו אני מקווה שאזכור כאשר יגיע הרגע עם ילדיי העתידיים, הוא שכל אדם בוחר את בחירותיו ונוהג על פי ראות עיניו וכל עוד המעשה אינו פוגע, זוהי זכותו המלאה. אם ממש חייבים לערבב אלים בעניין, אפשר להוסיף שכל אדם עומד בסוף מול אלוהים בדרכו שלו. אני בטוחה שיש מחסן שלם של הסברים אפשריים נוספים שלא כוללים יצירת חוצצים ובניית חומות בין העוללים הרכים לבין בני אדם אחרים בעולם זה.

אז אם כבר לחגוג את חג החירות, בואו נעשה זאת בכנות.

בואו נשתחרר. נחליט שמעכשיו אנחנו לא משועבדים לתפיסות הרווחות רק כי הן כאלו, נתנהל מתוך שאיפה שאלו העומדים מולנו ייצאו בתחושה חיובית בדיוק כמונו מכל אינטראקציה בינינו, נוודא שכל מעשה שאנו מבצעים אינו פוגע בשום צורה שהיא, גם לא בעקיפין.
בואו לכל הפחות נעשה מאמץ אמיתי לשים את הציניות והסרקזם בצד ונשתדל לקבל שאפשר לעשות דברים אחרת. בואו נאמין שהשפעתו של שינוי עצמי יכולה להיות רחבה ממה שאי פעם העזנו לדמיין, נבין שכולנו אותו דבר ושגבולות, כתות, דתות ותוויות הן המחסום המחשבתי שעלינו לחצות בדרך לאחדות אמיתית.

אז לא משנה אם אתם כבשה או אדם, בואו נחגוג את עובדת היותנו חיים וחופשיים לבחור להיות מאושרים, שלווים ומשוחררים. באמת.

יום שבת, 25 בפברואר 2012

התעוררות

בזמן האחרון שמתי לב שהדברים שכתבתי כאן בפוסט "לחם עבודה", מופיעים במילים דומות בפרסומים שונים שאנשים מסביבי חולקים. הוסיפו לזה את המהפכות החברתיות דוגמת זו שהחלה אצלנו בקיץ האחרון, או מחאת וול-סטריט אצל ידידינו מעבר לים, ונשאלת השאלה האם מדובר למעשה בתהליך של התעוררות? אנחנו יכולים רק לקוות.

בנתיים חשבתי לחלוק אתכם גם פה שני דברים קשורים שאהבתי. הראשון הוא מאמר של לין פיפלס, מתוך "הפינגטון פוסט", עיתון האינטרנט הפופולרי ביותר בעולם. אם לא יצא לכם לפגוש בו עד כה, אני מזמינה אתכם לסדנת היכרות ובטוחה שתמצאו בו חבר חדש. את המאמר, הנוגע בסוגיית שעות העבודה מן הזווית הירוקה, תוכלו למצוא כאן

מכיוון שאני תמיד אוהבת עבודות איכותיות המאפשרות ויזואליזציה, שמחתי גם למצוא את הסרטון מטה, העוסק בתרבות הצריכה, שהגיש ליאון פנקוביץ' כפרויקט הגמר שלו בבצלאל. אני מאמינה שהפיכתו של הסרטון, שהועלה אתמול, לויראלי הינה בלתי נמנעת, ומברכת על כך.

אסיים במשפט הזכור לי מימי ארגון הנוער, עוד בהיותי כבשה צעירה:
שאו ברכה ותחי המהפכה!



יום שלישי, 24 בינואר 2012

מגילגוליה של גולה

השבוע גיליתי גולה בצד הצוואר שלי. כמובן שמיד נדלקו להן בראשי מספר נורות צבעוניות, עם דגש על הצבע האדום. אין מה לעשות, תורשה היא דבר חזק וליכולות ההיסטריה בהן ניחנו חלקים גדולים ממשפחתי ישנן השפעה לא מועטה על תבנית ההתנהגות בה זכיתי. מכיוון שבכל זאת ניכרת ריכוכה של התופעה, לא קפצתי מן המיטה ישירות לחדר המיון בבית החולים, אלא הלכתי לישון. ויהי-ערב ויהי-בוקר, יום אחד.

כמובן שיום למחרת הייתי חייבת לחלוק עם אמא שלי את קיומה של הגולה. אני די בטוחה שהיה מדובר פה במלחמת תורשה מול סביבה במהלכה הצד התורשתי שיחק מלוכלך וקרא לתגבורת. אימי הורתי לא אכזבה ומיד פצחה בהרצאה שלא הייתה מביישת פרופסור ותיק במוסד אקדמי מוביל, על חשיבות הבדיקה המוקדמת של דברים מסוג זה. בניסיון להרגיע ולפייס את הסערה מצידו השני של הקו, הבטחתי להתייעץ בעניין עם רופאת השיניים שלי, אליה הייתי אמורה להגיע לביקורת ביום למחרת. כצפוי, שילוב השורשים י.ע.צ  ור.פ.א באותו המשפט הביא לתוצאה הרצויה, הדומה מאוד לזו המתקבלת בחיתוך החוט האדום (או אולי זה השחור?) בפצצה מתקתקת (כשההבדל היחיד אולי הוא שבמקרה זה אני נושאת חלק ממטענו הגנטי של מטען החבלה). אנחת הרווחה לא איחרה להגיע אלי מן השפורפרת. ויהי-ערב ויהי-בוקר, יום שני.

הביקור אצל מומחית עצמות הפה עבר נפלא, תודה ששאלתם. היא אפילו החמיאה ואמרה שהן נראות טוב מתמיד. כמובן שאת מאמא כבש'לה עניין רק דבר אחד. "נו, הראת לה את הגולה?" היא דרשה לדעת משפט שני מתחילת השיחה (המשפט הראשון היה: "היית אצל רופאת השיניים?"). "היא אמרה שצריך לחכות משהו כמו עשרה ימים לראות אם זו בלוטת לימפה שמגיבה לדלקת", מסרתי את המידע שהיה ברשותי בצייתנות. אני אחסוך לעצמי את הצורך למצוא תיאורים שונים לשיחה שהמשיכה ביסודה כשידור חוזר של זו מיום האתמול, ורק אציין כי בכדי להגיע לסיומה ביצעתי שילוב של שני השורשים מהפסקה הקודמת בתוספת ההתמחות של הרופא ההוא שיש לי תור אליו בשבוע הבא. ויהי-ערב ויהי-בוקר, יום שלישי... ודי.

אם כבר בקשר משפחתי עסקינן, אחי טוען שאף בלוג אותו אני מנהלת כנראה אינו שלם ללא תיאורי פציעותיי, צלקותיי וכדומה. אחרי הפוסט הזה אני נאלצת להכיר בכך שייתכן שהוא צודק; לקראת סיומה של הכתיבה, פתאום גיליתי ששכחתי מה הייתה אמורה להיות הפואנטה. 
כנראה שזה נכון מה שאומרים על כבשים וזיכרון.

יום שלישי, 10 בינואר 2012

הנרקוד?

בשבועיים האחרונים פגשתי לא מעט חברים והעברתי הרבה זמן בחברתם. זה היה נהדר ונהניתי מכל רגע, אבל גם גיליתי שאני לא מצליחה לחשוב על נושא ולהתיישב לכתוב את הפוסט הבא תחת הנסיבות המתוארות. לאחר שזה נאמר, אני חייבת בשם הכנות להוסיף גם את האפשרות השנייה והיא שייתכן מאוד שפשוט לא היה לי על מה לכתוב ולכן היה כה נחמד להמנע מלהתיישב מול המקלדת ולגלות את זה...

והנה אתמול, בעת שחלפתי עם הקטנוע ליד המוסד התל אביבי המתכנה "קניון עזריאלי", נושא הפוסט שלי הופיע לפניי. למעשה הביטוי "הופיע לפניי"  אינו מדוייק. יהיה נכון יותר לכתוב "פיזז לו בעליצות לצלילי מוזיקה שמחה שבקעה מרמקולים על מסחרית".
הרבה דברים כבר נאמרו על חסידי ברסלב, אבל בתקופה כה מתוחה בכל נושא הדת במדינה שלנו, נדמה שבדרך כלשהי הם דווקא מצליחים לצאת נקיים לגמרי ולחמוק מרגשות השנאה המתעופפים פה לכל עבר בין מחנה למחנה בעם.

עמדתי ברמזור ולא רציתי שייתחלף. נמלאתי תחושת שמחה, שנבעה לא ממראה הרוקדים והמוזיקה הקצבית, אלא דווקא מצפייה בתגובותיהם של החולפים על פני המרקדים. לא היה אחד או אחת שנותרו אדישים והרבה חיוכים עיטרו פניהם של העוברים ושבים ברחוב ההומה. אחרי שבועות בהם נדמה היה לי שהארץ נמלאה שנאה, כעס ורגשות שליליים אחרים, היה מרענן לראות משהו קצת אחר. זה הזכיר לי משהו שאני מנסה להיות מודעת אליו כל הזמן (ולא תמיד מצליחה עדיין) – הכל מסביבנו משתנה וכל מצב, גם אם נדמה כי קבוע ויציב, הוא בר חלוף. ההבנה הזו צריכה להיות חווייתית ולא רק אינטלקטואלית על מנת שתשפיע, אך אדם המבין זאת מבין גם עד כמה רגשות שליליים הינם חסרי ערך. אם המצב במילא בר חלוף ומשתנה, מה הטעם בסבל שאנו מעבירים עצמנו בהשתכשכות הזו בכעס או בשנאה?

מחקרים מראים כי כבשים מלאות אהבה חיות יותר. מי אני שאתווכח?