קרה לי משהו בחודשים האחרונים, מעין שינוי משמעותי בתפיסת החיים שלי. כחלק מהמהפכה האישית הזו, פתאום נפל לי האסימון והבנתי שכל מה שעשיתי היה לחיות בשביל לעבוד.
אני הראשונה להודות שיש משהו ממכר בעבודה לפעמים ואני בטוחה שעבור רבים זוהי אינה חדשה מסעירה. איכשהו הדור שלנו הוא כזה, ועל רבים מחבריי, כמו גם עלי עד ממש לא מזמן, השתלטה האשליה הזו שדרך שעות העבודה הארוכות וההשקעה הרגשית אנחנו הופכים יצרניים בפרויקט הנוכחי שלנו מחד ומקדמים את עצמנו ואת עתידנו מנגד.
"אני בדרך לאנשהו..."
"אההממ... אה... סלחי לי על החוצפה" אמרה המודעות שלי בהיסוס, "אבל, בדרך לאן בדיוק??"
במשך זמן רב טרחתי לדחוק היטב את המשך השיחה הזו לצינוק התת-מודע. לרוב, התשובה הכנה לשאלה הזו היא דווקא פשוטה עד להכאיב: בדרך לעוד שעות עבודה ולפחות חיים פרטיים.
נו? מערכות ההגנה הפסיכולוגיות שלכם כבר החלו התחמשותן? אני לא אתפלא אם כבר עבר בראשכם איזה "ממש לא" רציני, או "היא מדברת שטויות" מתבקש, או "אצלי זה ממש לא ככה" מתכחש, או אולי איזה "This is one silly sheep" (למקרה שאתם חושבים באנגלית ובעלי חוש הומור). ככה זה.
והנה עכשיו מגיע תורם של חיילי הרציונליזציה להתחיל במתקפה המחשבתית. תנו לי להקדים תרופה למכה ולומר שאולי באמת לעבודה שלכם יש מטרה נאצלת (משהו כמו להאכיל יתומים או לשחרר את ווילי, אני בטוחה), אבל זה עדיין לא מסביר למה בדרך אתם צריכים להשתעבד לה ולאבד את עצמכם ולא – זה ממש לא "רק עד הקידום" או "פּוּש לתקופה הקרובה". אל תקחו את זה קשה, כל עניין הרציונליזציה הזה הוא חזק מאיתנו. המחקרים מצביעים על כך שאנשים המבצעים בחירה תמיד יגנו עליה בטיעונים שונים מהרגע שנעשתה.
והנה יום אחד, אחרי שעזבתי את עבודתי המשרדית ה"הו כֺה חשובה" בארגון גדול ללא כוונת רווח והתחלתי לחשוב על הצעד הבא, האסימון הזה נפל לו והמשיך להתגלגל.
"אז רגע..." אמרתי לתודעה שלי, שהשתדלה מאוד לתת לי להגיע לזה בכוחות עצמי, "אפשר לעשות את זה אחרת?". מפה התחיל לו מסע שאני חייבת להודות כי אני רק בתחילתו. כל מה שאני יודעת לומר זה שמהרגע שנפתחתי לאפשרות הזו של לעבוד בשביל לחיות במקום לחיות בשביל לעבוד, דברים התחילו להיות הרבה יותר הגיוניים. כיום אני עובדת בשביל הבוסית עם הציפיות הגבוהות ביותר שהכרתי (ככה זה בהעסקה עצמית), אבל מתוך הכרה בצורך לחיים שמעבר. אני מניחה שבסופו של יום גם כבשים צריכות לפעמים להתרחק מהעדר.
סייגים:
- אין בכתוב בפוסט זה כדי לרמוז כנגד מעמד "השכיר" (חלק מחבריי הטובים ביותר הם שכירים) או להלל עצמאיים. הרעיון הוא פשוט למצוא את המקום בו תוכלו ליישם את ההבנה שהחיים שלכם הם שלכם ולפעול בהתאם. בעצם זה לא כזה פשוט.
- חשוב לציין שקצרה היריעה מלהכיל את כל שניתן ולהתפלסף עד כמה שאוכל לגבי הנושא הזה ויעידו על כך הדייונים שערכתי עם עצמי תוך כדי כתיבה.
- הכל תלוי.
