כבכל יום, עליתי על הקטנוע שלי ורכבתי אל העולם. כבכל יום, גם העולם רצה לעלות על הקטנוע שלי. בעודי מצפצפת לעוד רכב על הכביש שנייה לפני שסטה לנתיב בו נסעתי (רק כדי להיות במרחק מכונית אחת פחות מהרמזור שכולנו עצרנו בו), תהיתי אם הנהגת, שהפנתה אלי הנהון עייף של "נו בסדר, ראיתי אותך", מבינה למה בכלל השמעתי קול מחאה צופרי. כאחת החוטאת מידי פעם גם בנהיגה על רכבים בעלי ארבעה גלגלים, פתאום נחתה עלי ההבנה שמדובר למעשה במחסום שפתי בין נהגי המכוניות והדו-גלגלי.
סוג של: "You say potato, I say potato" אם תרשו לי.
התחושה העיקרית שלי בעת הלחיצה על הצופר כדו-גלגלית היא "הזהרו עלי" בעוד שמרבית נהגי המכוניות שאני מכירה חשים יותר את ה"הזהרו ממני" (או לפחות לא תחושה השרדותית כלשהי) בפעמים בהן ישמיעו את אותו צליל מחריש אוזניים.
לא יכולתי להמנע מן המחשבה שאם רק נהגי המכוניות והרוכבים היו מבינים את הגילוי הזה, היינו יכולים לחסוך הרבה מהכעס, העצבים ושלל התופעות הלא חבריות בהן אנו נתקלים באינטרקציות רוכב-נהג על הכביש.
אז אולי אני קצת כבשה תמימה כמו שאומרים, אבל מעט אופטימיות ורצון טוב לא מזיקים לצמר...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה