יום שלישי, 24 בינואר 2012

מגילגוליה של גולה

השבוע גיליתי גולה בצד הצוואר שלי. כמובן שמיד נדלקו להן בראשי מספר נורות צבעוניות, עם דגש על הצבע האדום. אין מה לעשות, תורשה היא דבר חזק וליכולות ההיסטריה בהן ניחנו חלקים גדולים ממשפחתי ישנן השפעה לא מועטה על תבנית ההתנהגות בה זכיתי. מכיוון שבכל זאת ניכרת ריכוכה של התופעה, לא קפצתי מן המיטה ישירות לחדר המיון בבית החולים, אלא הלכתי לישון. ויהי-ערב ויהי-בוקר, יום אחד.

כמובן שיום למחרת הייתי חייבת לחלוק עם אמא שלי את קיומה של הגולה. אני די בטוחה שהיה מדובר פה במלחמת תורשה מול סביבה במהלכה הצד התורשתי שיחק מלוכלך וקרא לתגבורת. אימי הורתי לא אכזבה ומיד פצחה בהרצאה שלא הייתה מביישת פרופסור ותיק במוסד אקדמי מוביל, על חשיבות הבדיקה המוקדמת של דברים מסוג זה. בניסיון להרגיע ולפייס את הסערה מצידו השני של הקו, הבטחתי להתייעץ בעניין עם רופאת השיניים שלי, אליה הייתי אמורה להגיע לביקורת ביום למחרת. כצפוי, שילוב השורשים י.ע.צ  ור.פ.א באותו המשפט הביא לתוצאה הרצויה, הדומה מאוד לזו המתקבלת בחיתוך החוט האדום (או אולי זה השחור?) בפצצה מתקתקת (כשההבדל היחיד אולי הוא שבמקרה זה אני נושאת חלק ממטענו הגנטי של מטען החבלה). אנחת הרווחה לא איחרה להגיע אלי מן השפורפרת. ויהי-ערב ויהי-בוקר, יום שני.

הביקור אצל מומחית עצמות הפה עבר נפלא, תודה ששאלתם. היא אפילו החמיאה ואמרה שהן נראות טוב מתמיד. כמובן שאת מאמא כבש'לה עניין רק דבר אחד. "נו, הראת לה את הגולה?" היא דרשה לדעת משפט שני מתחילת השיחה (המשפט הראשון היה: "היית אצל רופאת השיניים?"). "היא אמרה שצריך לחכות משהו כמו עשרה ימים לראות אם זו בלוטת לימפה שמגיבה לדלקת", מסרתי את המידע שהיה ברשותי בצייתנות. אני אחסוך לעצמי את הצורך למצוא תיאורים שונים לשיחה שהמשיכה ביסודה כשידור חוזר של זו מיום האתמול, ורק אציין כי בכדי להגיע לסיומה ביצעתי שילוב של שני השורשים מהפסקה הקודמת בתוספת ההתמחות של הרופא ההוא שיש לי תור אליו בשבוע הבא. ויהי-ערב ויהי-בוקר, יום שלישי... ודי.

אם כבר בקשר משפחתי עסקינן, אחי טוען שאף בלוג אותו אני מנהלת כנראה אינו שלם ללא תיאורי פציעותיי, צלקותיי וכדומה. אחרי הפוסט הזה אני נאלצת להכיר בכך שייתכן שהוא צודק; לקראת סיומה של הכתיבה, פתאום גיליתי ששכחתי מה הייתה אמורה להיות הפואנטה. 
כנראה שזה נכון מה שאומרים על כבשים וזיכרון.

יום שלישי, 10 בינואר 2012

הנרקוד?

בשבועיים האחרונים פגשתי לא מעט חברים והעברתי הרבה זמן בחברתם. זה היה נהדר ונהניתי מכל רגע, אבל גם גיליתי שאני לא מצליחה לחשוב על נושא ולהתיישב לכתוב את הפוסט הבא תחת הנסיבות המתוארות. לאחר שזה נאמר, אני חייבת בשם הכנות להוסיף גם את האפשרות השנייה והיא שייתכן מאוד שפשוט לא היה לי על מה לכתוב ולכן היה כה נחמד להמנע מלהתיישב מול המקלדת ולגלות את זה...

והנה אתמול, בעת שחלפתי עם הקטנוע ליד המוסד התל אביבי המתכנה "קניון עזריאלי", נושא הפוסט שלי הופיע לפניי. למעשה הביטוי "הופיע לפניי"  אינו מדוייק. יהיה נכון יותר לכתוב "פיזז לו בעליצות לצלילי מוזיקה שמחה שבקעה מרמקולים על מסחרית".
הרבה דברים כבר נאמרו על חסידי ברסלב, אבל בתקופה כה מתוחה בכל נושא הדת במדינה שלנו, נדמה שבדרך כלשהי הם דווקא מצליחים לצאת נקיים לגמרי ולחמוק מרגשות השנאה המתעופפים פה לכל עבר בין מחנה למחנה בעם.

עמדתי ברמזור ולא רציתי שייתחלף. נמלאתי תחושת שמחה, שנבעה לא ממראה הרוקדים והמוזיקה הקצבית, אלא דווקא מצפייה בתגובותיהם של החולפים על פני המרקדים. לא היה אחד או אחת שנותרו אדישים והרבה חיוכים עיטרו פניהם של העוברים ושבים ברחוב ההומה. אחרי שבועות בהם נדמה היה לי שהארץ נמלאה שנאה, כעס ורגשות שליליים אחרים, היה מרענן לראות משהו קצת אחר. זה הזכיר לי משהו שאני מנסה להיות מודעת אליו כל הזמן (ולא תמיד מצליחה עדיין) – הכל מסביבנו משתנה וכל מצב, גם אם נדמה כי קבוע ויציב, הוא בר חלוף. ההבנה הזו צריכה להיות חווייתית ולא רק אינטלקטואלית על מנת שתשפיע, אך אדם המבין זאת מבין גם עד כמה רגשות שליליים הינם חסרי ערך. אם המצב במילא בר חלוף ומשתנה, מה הטעם בסבל שאנו מעבירים עצמנו בהשתכשכות הזו בכעס או בשנאה?

מחקרים מראים כי כבשים מלאות אהבה חיות יותר. מי אני שאתווכח?