השבוע גיליתי גולה בצד הצוואר שלי. כמובן שמיד נדלקו להן בראשי מספר נורות צבעוניות, עם דגש על הצבע האדום. אין מה לעשות, תורשה היא דבר חזק וליכולות ההיסטריה בהן ניחנו חלקים גדולים ממשפחתי ישנן השפעה לא מועטה על תבנית ההתנהגות בה זכיתי. מכיוון שבכל זאת ניכרת ריכוכה של התופעה, לא קפצתי מן המיטה ישירות לחדר המיון בבית החולים, אלא הלכתי לישון. ויהי-ערב ויהי-בוקר, יום אחד.
כמובן שיום למחרת הייתי חייבת לחלוק עם אמא שלי את קיומה של הגולה. אני די בטוחה שהיה מדובר פה במלחמת תורשה מול סביבה במהלכה הצד התורשתי שיחק מלוכלך וקרא לתגבורת. אימי הורתי לא אכזבה ומיד פצחה בהרצאה שלא הייתה מביישת פרופסור ותיק במוסד אקדמי מוביל, על חשיבות הבדיקה המוקדמת של דברים מסוג זה. בניסיון להרגיע ולפייס את הסערה מצידו השני של הקו, הבטחתי להתייעץ בעניין עם רופאת השיניים שלי, אליה הייתי אמורה להגיע לביקורת ביום למחרת. כצפוי, שילוב השורשים י.ע.צ ור.פ.א באותו המשפט הביא לתוצאה הרצויה, הדומה מאוד לזו המתקבלת בחיתוך החוט האדום (או אולי זה השחור?) בפצצה מתקתקת (כשההבדל היחיד אולי הוא שבמקרה זה אני נושאת חלק ממטענו הגנטי של מטען החבלה). אנחת הרווחה לא איחרה להגיע אלי מן השפורפרת. ויהי-ערב ויהי-בוקר, יום שני.
הביקור אצל מומחית עצמות הפה עבר נפלא, תודה ששאלתם. היא אפילו החמיאה ואמרה שהן נראות טוב מתמיד. כמובן שאת מאמא כבש'לה עניין רק דבר אחד. "נו, הראת לה את הגולה?" היא דרשה לדעת משפט שני מתחילת השיחה (המשפט הראשון היה: "היית אצל רופאת השיניים?"). "היא אמרה שצריך לחכות משהו כמו עשרה ימים לראות אם זו בלוטת לימפה שמגיבה לדלקת", מסרתי את המידע שהיה ברשותי בצייתנות. אני אחסוך לעצמי את הצורך למצוא תיאורים שונים לשיחה שהמשיכה ביסודה כשידור חוזר של זו מיום האתמול, ורק אציין כי בכדי להגיע לסיומה ביצעתי שילוב של שני השורשים מהפסקה הקודמת בתוספת ההתמחות של הרופא ההוא שיש לי תור אליו בשבוע הבא. ויהי-ערב ויהי-בוקר, יום שלישי... ודי.
אם כבר בקשר משפחתי עסקינן, אחי טוען שאף בלוג אותו אני מנהלת כנראה אינו שלם ללא תיאורי פציעותיי, צלקותיי וכדומה. אחרי הפוסט הזה אני נאלצת להכיר בכך שייתכן שהוא צודק; לקראת סיומה של הכתיבה, פתאום גיליתי ששכחתי מה הייתה אמורה להיות הפואנטה.
כנראה שזה נכון מה שאומרים על כבשים וזיכרון.
כנראה שזה נכון מה שאומרים על כבשים וזיכרון.
