בשבועיים האחרונים פגשתי לא מעט חברים והעברתי הרבה זמן בחברתם. זה היה נהדר ונהניתי מכל רגע, אבל גם גיליתי שאני לא מצליחה לחשוב על נושא ולהתיישב לכתוב את הפוסט הבא תחת הנסיבות המתוארות. לאחר שזה נאמר, אני חייבת בשם הכנות להוסיף גם את האפשרות השנייה והיא שייתכן מאוד שפשוט לא היה לי על מה לכתוב ולכן היה כה נחמד להמנע מלהתיישב מול המקלדת ולגלות את זה...
והנה אתמול, בעת שחלפתי עם הקטנוע ליד המוסד התל אביבי המתכנה "קניון עזריאלי", נושא הפוסט שלי הופיע לפניי. למעשה הביטוי "הופיע לפניי" אינו מדוייק. יהיה נכון יותר לכתוב "פיזז לו בעליצות לצלילי מוזיקה שמחה שבקעה מרמקולים על מסחרית".
הרבה דברים כבר נאמרו על חסידי ברסלב, אבל בתקופה כה מתוחה בכל נושא הדת במדינה שלנו, נדמה שבדרך כלשהי הם דווקא מצליחים לצאת נקיים לגמרי ולחמוק מרגשות השנאה המתעופפים פה לכל עבר בין מחנה למחנה בעם.
עמדתי ברמזור ולא רציתי שייתחלף. נמלאתי תחושת שמחה, שנבעה לא ממראה הרוקדים והמוזיקה הקצבית, אלא דווקא מצפייה בתגובותיהם של החולפים על פני המרקדים. לא היה אחד או אחת שנותרו אדישים והרבה חיוכים עיטרו פניהם של העוברים ושבים ברחוב ההומה. אחרי שבועות בהם נדמה היה לי שהארץ נמלאה שנאה, כעס ורגשות שליליים אחרים, היה מרענן לראות משהו קצת אחר. זה הזכיר לי משהו שאני מנסה להיות מודעת אליו כל הזמן (ולא תמיד מצליחה עדיין) – הכל מסביבנו משתנה וכל מצב, גם אם נדמה כי קבוע ויציב, הוא בר חלוף. ההבנה הזו צריכה להיות חווייתית ולא רק אינטלקטואלית על מנת שתשפיע, אך אדם המבין זאת מבין גם עד כמה רגשות שליליים הינם חסרי ערך. אם המצב במילא בר חלוף ומשתנה, מה הטעם בסבל שאנו מעבירים עצמנו בהשתכשכות הזו בכעס או בשנאה?
מחקרים מראים כי כבשים מלאות אהבה חיות יותר. מי אני שאתווכח?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה